"אני מבקשת לכתוב ספר זיכרון לסבי, שהיה איש נפלא…" או: "אני רוצה להוציא לאור ספר הנצחה לזכרו של בני, חלל צה"ל…"
מידי פעם אני מקבלת פניות מסוג אלה. הפונים מבקשים להוציא לאור ספר חיים לזכרו של אדם יקר שנפטר, ושואלים האם אני עוסקת גם בהוצאה לאור של ספרי הנצחה, ובמה זה כרוך.
ובכן, התשובה חיובית, ואולם קיים הבדל מהותי בין כתיבת אוטוביוגרפיה וסיפור חיים ובין תיעוד וספר הנצחה וזיכרון לאדם אהוב שהלך לעולמו.
כתיבת ביוגרפיה נעשית בדרך כלל באמצעות כמה מפגשים או ריאיונות עם גיבור הסיפור, שבהם הוא מספר את הזיכרונות ואת הסיפור האישי שלו, ואנחנו רושמים מפיו, אבל איך כותבים ביוגרפיה ואיך מתעדים ומנציחים סיפור חיים לנפטר, לאדם שכבר איננו איתנו?
במקרה כזה, מלאכת איסוף החומרים והעריכה היא מורכבת יותר, והיא דורשת שיתוף פעולה של קרובי משפחה. אנחנו פונים לאנשים שהכירו אותו, בין אם מדובר בהורים או בבני זוג וכן גם חברים שפגשו את הנפטר בתקופות חיים שונות. כל אחד מהם מספר סיפור חיים של הנפטר ומעלה קווים לדמותו מנקודת מבטו, וכפי שהוא הכיר אותו. אנחנו משלבים בין פיסות המידע, וכמו פאזל יוצרים תמונה שלמה, המספרת סיפור חיים של הנפטר ומנציחה את דמותו לזיכרון עולם.
זוהי מלאכת עריכה מרתקת ומורכבת. לאחר שהסיפור חיים הושלם, אנחנו משלבים תמונות, או קטעי יומן, או מכתבים ושירים, אם הנפטר השאיר אחריו, ומוציאים לאור ספר הנצחה לזיכרו. מדובר בספר זיכרון ייחודי. בדרך כלל אנו מוציאים לאור בכריכה קשה ובפורמט מיוחד.
עם זאת ראוי להדגיש, כל ספרי האוטוביוגרפיה שיצאו בהוצאת דפי חיים, הם בעקיפין, גם ספרי הנצחה לזכרו של אדם יקר ואהוב, בין אם זה הורה, או בן זוג, או חלילה בן שנפטר ממחלה או במלחמה.
למשל, ספר הזכרונות של אידה הדומי נפתח בתיאור של אביה המנציח את זכרו: "עד היום, אפילו שחלפו עשרות שנים מאז שראיתיו, דמותו של אבי יענקל זיידנוורום חרוטה עדיין בזכרוני. כשאני עוצמת את עיניי אני יכולה היטב לראות את פניו הנאות, עטורות זקן לבן…"
הספר שבט בית דוד, סיפור חיים של בני בן דוד, הוא גם ספר הנצחה לזיכרון לבנו דניאל (דני) ז"ל. כך נפתח הפרק לזכרו: "הוא היה ילד מתוק ומפונק, 'הצעצוע' של בני המשפחה. מהיותו בן הזקונים הרעיפו עליו כולם אהבה…"
הילד "המפונק" הפך לוחם נועז. "מלחמת לבנון השנייה קטעה את פתיל חייו. דני ואחד-עשר לוחמים נוספים מהגדוד שלו נהרגו מפגיעת קטיושה, כשהמתינו שלושים וחמש דקות ליד בית הקברות של כפר גלעדי, על מנת להיכנס ללבנון. זה קרה ב-6 באוגוסט, 2006. דני היה בן שלושים ושמונה במותו. הוא השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים קטנים…. יהי זכרו ברוך!"
אז כל עוד הזיכרון חי בליבך – אנו ממליצים לך להנציח אותו.