פרעות תרפ"ט החלו בירושלים ב-23 באוגוסט, 1929. הערבים שהרגישו מאוימים בגלל הגידול באוכלוסייה היהודית, פתחו בהפגנות מחאה, שהתפשטו לאירועים אלימים בכל רחבי הארץ.
לצפת הגיעו הפרעות ביום חמישי, ה-29 באוגוסט. בשבת קודם לכן נערכה הפגנה גדולה. המוני ערבים מוסתים נכנסו לסמטאות הרובע היהודי. ראש הצועדים הניף דגל ולצדו צעד מתופף, ויחד הלהיבו את ההמונים בשאגות רמות: "סייף אלדין חג' אמין" (חג' אמין הוא חרב הדת). ההמון המוסת ניפץ חלונות ועקר דלתות. קרבנות בנפש אמנם לא נרשמו באותו יום, אך היה בזה משום רמז לקראת הבאות.
התושבים היהודים קיוו כי אירועי אותה שבת לא יִשָּׁנוּ ושהסכנה חלפה. נדמה היה כי השלטונות ישמרו על הסדר בעיר, ולא כך היה. הלאומנים הערבים לא רצו לפגר אחרי אחיהם שהתפרעו בכל רחבי הארץ. השקט המתוח נמשך כל אותו שבוע עד יום חמישי.
באותו יום יצאו הפורעים מהמסגד הגדול שנמצא בלב השוק. אחרי נאום הסתה שבו דווח לקהל המתפללים שביפו הרגו היהודים חמישה ערבים, החלו ההתפרעויות. הפורעים המוסתים פרצו אל הרובע היהודי, אוחזים בידיהם סכינים (שבריות), גרזנים ונבוטים. בראש הפורעים צעד לא אחר מאשר עבד אל-רחמן, פועל ערבי שעבד במאפייה של אייזנברג. הוא הלך בראש, נושא תוף ענק על כתפו, והכה בו באכסטזה.
ההשתוללות ומעשי הביזה וההרג נמשכו כשעה.
אותו יום חמישי של חודש אב לא אשכח כל חיי. חזרתי מה'חדר', אמי נתנה לי פרוסת לחם כמנת ביניים בין ארוחת הצהרים לערב. רצתי והפרוסה ביד, במעלה המדרגות המובילות לרחבה שעל יד בית הכנסת קאסוב, שם כאמור, נהגנו להיפגש ילדי השכונה. אותו יום הגיעה קבוצת ילדים, בהם גם ברוך, אחי, המבוגר ממני בשלוש שנים, ועוד כמה ילדים בני גילו. היו שם גם האחים יצחק (איציקל) ויעקב (יענקל'ה), בני משפחת בריטוויץ', משפחה חרדית שגרה סמוך לבית הכנסת קאסוב. איציקל היה בן גילו של אחי ברוך, ויענקל'ה בן גילי שלמד אתי ב'חדר'.
בעוד יענקל'ה ואני משחקים בתופסת, נראה שכננו רבי לוי יצחק, ששמר בדרך כלל על הופעה מהודרת והתהדר בתואר בעל הזקן הארוך ביותר בשכונה, רץ מבוהל במורד המדרגות של בית כנסת האר"י, ואחריו דולק ערבי, אוחז ביד אחת מקל ארוך וביד אחת – גרזן. ראינו איך הערבי משיגו כמעט. מרוב פחד הגביר לוי יצחק את מהירות ריצתו והצליח להגיע לביתו.
חבריי המבוהלים מיהרו להתפזר. איציקל ויענקל'ה ברחו לביתם, וברוך אחי נעלם אתם. אני משום מה החלטתי לרוץ לביתי שנמצא במורד הרחוב. הערבי החל לרדוף אחריי. המרחק בינינו הלך והתקצר. נוכחתי לדעת שלא אצליח להגיע הביתה בשלום. בשניות המעטות שהפרידו בינינו זינקתי לחצר בית הכנסת אבריטש בתקווה למצוא שם מחסה.
בחצר בית הכנסת היו שני בתי שימוש צמודים זה לזה, לא פעם הזדמן לי להשתמש בהם. בכל אחד מהם נמצא בור גדול שנועד לקלוט את הצרכים. נכנסתי במהירות לאחד מבתי השימוש, ואז הגיעה לאוזניי קול חריקה של שער שנפתח. ידעתי שהערבי בעקבותיי.
פחד מוות תקף אותי ובלי להסס קפצתי לתוך הבור המלא צואה ושתן. כשאני שקוע עד צוואר, ראיתי את הערבי והגרזן בידו, ונזכרתי בפסוק: "מאין יבוא עזרי." ריסנתי את הבכי שפרץ בתוכי כשהבנתי איזו טעות בסיסית ועמוקה עשיתי….
הערבי הסתכל כה וכה, וכיוון שלא האמין שאני בתוך הביוב, הוא הסתובב על עקבותיו ויצא. אחר כך שמעתי אותו נכנס לבית השימוש השני, וכשלא ראה אותי, יצא החוצה.
עצרתי את נשימתי עוד כמה דקות, ולאחר ששמעתי שוב את חריקת השער, ידעתי שניצלו חיי.
בקשיים מרובים ובתחושה חזקה של גועל נפש נחלצתי מתוך הבור, ורצתי הביתה נוטף צואה. מצאתי דלת סגורה, ובראותי שדלת השכנים שלנו, לאה די פינסקרען ובעלה משה לייב, נעולה גם היא, כבר לא יכולתי להתאפק יותר ופרצתי בבכי. זה היה בכי עצור, בלי קול, ביודעי שאין מקשיב.
עד היום איני זוכר שבכיתי אי פעם בקול, גם כאשר אבי 'ליטף' את לחיי [החטיף לי סטירה קטנה] פעם אחת ויחידה, גם אז לא בכיתי. אני כן מזיל דמעה כשיקיריי, חברים או בני משפחה, מסתלקים מן העולם, אבל מעולם לא בכיתי בקול.
מטונף מצואה ומשתן עמדתי מול הדלתות הנעולות ולא ידעתי מה לעשות. תיארתי לעצמי כי אבי ואמי ברחו לבית סבתי קריינדעל, שגרה בהמשך הרחוב, בחצר הסגורה של רוחל-איציק-לייבס היא רוחל קורן.
התחלתי לרוץ לבית סבתי. פחדתי פחד אימים ורצתי כמרחף באוויר, על אף בגדיי הספוגים. תוך כמה רגעים הגעתי. בחצר, מאחורי הדלת הנעולה על בריח כבד, כבר הסתופפו כמה משפחות שברחו מאימת המוות ומצאו מחסה מפני הערבים שהשתוללו בסמטאות. דפקתי בחוזקה בדלת. אישה שעמדה על הגג ראתה אותי. הוכנסתי פנימה, והדלת נסגרה מאחוריי.
אמי לא הכירה אותי. לקח לה רגע או שניים לזהות שהילד המכוסה צואה הוא הבן שלה, ופרצה בבכי. אבי התעשת במהירות, העמידני במרכז החצר, על יד בור המים, הפשיט אותי מכל בגדיי, ובעודי עומד מולו ערום ועריה, החל לשאוב מים בעזרת המשאבה המורכבת על אדן הבור והתחיל להסיר מעליי את כל הסחי.